
ייחוס אחריות (או קשר סיבתי משפטי) בהליך הפלילי
ייחוס אחריות בהליך פלילי עונה על שאלה אחת: מתי הוגן להטיל על הנאשם תוצאה שנגרמה בעקבות מעשיו. בעבירות תוצאה, כמו המתה או חבלה, לא מספיק שהמעשה היה "חוליה בשרשרת". צריך

ייחוס אחריות בהליך פלילי עונה על שאלה אחת: מתי הוגן להטיל על הנאשם תוצאה שנגרמה בעקבות מעשיו. בעבירות תוצאה, כמו המתה או חבלה, לא מספיק שהמעשה היה "חוליה בשרשרת". צריך

היסוד הנפשי הוא הצד המחשבתי של העבירה: מה ידע הנאשם, למה התכוון ומה צפה. בעבירה שלא הושלמה השאלה הזאת חשובה במיוחד, כי אין תוצאה שמעידה על המעשה. החוק דורש כאן

עבירת ניסיון עוסקת במי שפעל מתוך כוונה לבצע את המעשה הפלילי, אך לא השלים את העבירה. ניסיון בלתי צליח הוא מקרה מיוחד: העבירה לא רק שלא הושלמה, אלא גם לא

אחריות פלילית דורשת שליטה של האדם על פעולותיו, מתוך תפיסה שאי אפשר להאשים מי שאינו מסוגל לשלוט בתנועות גופו. לכן סעיף 34ז לחוק העונשין קובע שהעדר שליטה על התנועות הגופניות

אחריות קפידה היא סוג של אחריות פלילית שבו התביעה אינה צריכה להוכיח מחשבה פלילית או רשלנות. די לה להוכיח את המעשה עצמו. עם זאת, הנאשם רשאי להוכיח שפעל בלי מחשבה
מחשבה פלילית מועברת היא כלל בחוק העונשין שלפיו אין זה משנה אם המעשה פגע באדם אחר או בנכס אחר מזה שהעושה התכוון אליו. מי שהתכוון לפגוע בשמעון ופגע בלוי, נושא
עבירות רשלנות הן עבירות שבהן אדם יכול להיות אחראי בפלילים גם אם לא היה מודע לסיכון שיצר. זה ההבדל המרכזי בינן לבין עבירות של מחשבה פלילית, שבהן התביעה צריכה להוכיח

הלכת הצפיות היא כלל משפטי שמאפשר להטיל אחריות פלילית בעבירות כוונה גם על מי שלא רצה בתוצאה, בתנאי שצפה אותה כאפשרות קרובה לוודאי. ככלל, עבירת כוונה דורשת שני רכיבים: מודעות

הוכחת מחשבה פלילית היא החובה של התביעה להראות, מעבר לכל ספק סביר, מה ידע הנאשם ברגע המעשה, ולעיתים גם מה רצה שיקרה. כיוון שאי אפשר להיכנס לראשו של אדם, בית
עבירות כוונה הן עבירות שבהן לא די בכך שאדם היה מודע למעשיו. המחוקק דורש שירצה בתוצאה, או שיפעל כדי להשיג מטרה מסוימת. לכן הן נחשבות חמורות יותר מעבירות הבסיס שלהן,