על עבירות הכוונה בדין הפלילי
עבירות כוונה נחשבות לחמורות יותר ביחס לעבירות הבסיס שלהן. גם אם הביאו לתוצאה זהה. בעבירות מסוג זה, המחוקק דורש רצון להשלים את העבירה כתנאי להתבשותה.
משמעות הכוונה בעבירות פליליות
בחוק העונשין, סעיף 20(א) מתאר את דרישות היסוד הנפשי – המודעות להתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה. אולם בחלק נדרשת גם כוונה להשיג את התוצאה.
כך, למשל, עבירת החבלה החמורה בכוונה המחמירה שבסעיף 329(א)(1) דורשת שהעושה ירצה לגרום נזק חמור כגון נכות או מום:
"העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו – מאסר עשרים שנים."
עונש מופחת לעבירות ללא כוונה
כאשר לא ניתן להוכיח את קיומה של הכוונה, התוצאה היא פזיזות. כלומר, קביעה שאדם צפה את האפשרות להתרחשות התוצאה אבל לא רצה בה. זאת, בין אם היה אדיש לה ובין אם קיווה שלא תתרחש. במקרה זה, עדיין ניתן להרשיעו בעבירה מקבילה פחות חמורה, אם כזו קיימת בספר החוקים. כך למשל, במקרה של חבלה חמורה ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין. עבירה זו נושאת עונש קל יותר מעבירת כוונה, משום שהנאשם היה אדיש לתוצאה או קיווה שלא תתרחש אך לקח סיכון בלתי סביר בתוך כך שצפה את התרחשותה. כך נוצר מדרג ברור בין סוגי העבירות, המבטא את רמות האשמה המוסרית השונות.
טעות נפוצה: האם כל עבירה דורשת כוונה?
רבים סבורים בטעות שכל עבירה דורשת הוכחת כוונה, אך למעשה, רבות דורשות מחשבה פלילית בלבד, קרי, מודעות כללית להתנהגות לנסיבות ולאפשרות שתתרחש התוצאה במקום בה היא נדרשת ללא כוונה. כאמור, כפי שציינו לגבי סעיף 333 לחוק העונשין.
עבירות מטרה ועבירות פזיזות
בהשוואה לעבירות כוונה, יש כאלו בהן המחוקק דורש כוונה להשיג מטרה מסוימת (המכונות גם עבירות מטרה). אם הכוונה/המטרה לא הוכחה, לא מתקיימת עבירה פלילית כלל. כלומר, אין מתחת לעבירה כזו עבירה חמורה פחות שניתן להרשיע בה ללא כוונה.
עבירת האיומים למשל שמקורה בסעיף 192 לחוק העונשין מדגימה את הצורך להוכיח כוונה להשיג תוצאה מסוימת לשם הרשעה. סעיף זה קובע כי המאיים על אדם בפגיעה בגופו, בחירותו, או בשמו הטוב, בכוונה להפחיד או להקניט, עובר עבירה שדינה מאסר שלוש שנים. במקרה זה, נדרשת הוכחת כוונה ספציפית לגרום לפחד או להקנטה. לפיכך, גם אם נאשם נהג בצורה מאיימת כלפי אדם אחר, אך לא הייתה לו כוונה ממשית להפחיד או להקניט, לא ניתן להרשיעו בעבירת האיומים. יתרה מכך, אין בחוק הפלילי סעיף חלופי שיוכל להכיל התנהגות מאיימת נטולת כוונה כזו. כלומר, בעבירה מסוג זה, אי-הוכחת הכוונה שוללת את האפשרות להרשעה, והנאשם ייצא פטור לחלוטין מחמת העדר יסוד נפשי מתאים.
הלכת הצפיות
לפעמים ניתן להשתמש בעובדה שהנאשם צפה בהסתברות גבוהה במיוחד את התגבשות התוצאה כחלופה להרשעה בכוונה. כך למשל, אדם שדורס אחר בכוונה להימלט ולא לדרוס אבל מודע לאפשרות זו וצופה אותה כקרובה לוודאי יורשע בעבירה של כוונה גם אם לא רצה בהתרחשות התוצאה.
סיכום
עבירות כוונה הן מהחמורות בספר החוקים הפלילי, והן מבטאות את גישת המשפט להעניש באופן חמור יותר כאשר לנאשם הייתה כוונה לממש את התוצאה המזיקה. דרישת הכוונה משקפת דרגת אשמה גבוהה יותר ונובעת מהחשש החברתי מהכוונה לפגוע בזדון. לעומת זאת, עבירות אחרות, בהן מסתפקים במודעות כללית ובנטילת סיכון בלתי סביר, נושאות עונש קל יותר, ומספקות מענה ראוי למצבים בהם אין כוונה ישירה לפגוע.