עצימת עיניים היא מצב שבו אדם חושד שמתקיימת נסיבה שהופכת את מעשהו לעבירה, ובכל זאת נמנע מלברר את החשד וממשיך לפעול. לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, אדם כזה נחשב כמי שידע. במילים אחרות: מי שבחר לא לדעת, לא יוכל לטעון אחר כך שלא ידע.

עקרון המודעות הוא אחד מהיסודות המרכזיים ביסוד הנפשי בדין הפלילי. נקודת המוצא היא שלא מרשיעים אדם בלי מחשבה פלילית, כלומר בלי מודעות לטיב המעשה, לנסיבות ולאפשרות התוצאה. דוקטרינת עצימת העיניים מרחיבה את המודעות הזו גם למצב של חשד שלא נבדק.

מה קובע החוק לגבי עצימת עיניים?

סעיף 20(א) לחוק העונשין מגדיר מחשבה פלילית כמודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות. סעיף 20(ג)(1) מוסיף: "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".

בית המשפט העליון הסביר בע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל שהחוק מטיל על מי שחושד, במשתמע, את הנטל לברר. אם לא בירר, החשד נחשב כמודעות. החשד "נעלם" רק אם האדם בדק, והבדיקה הראתה שהחשד היה ריק.

סעיף 90א לחוק מחיל את הכלל גם על עבירות שנחקקו לפני הרפורמה בחלק הכללי של החוק. עבירה כזו שנוסחה במילים "ביודעין" או במונח דומה מתפרשת כדורשת מחשבה פלילית, כולל עצימת העיניים. ביטוי כמו "יש לו יסוד להניח" מתפרש כאדם שחשד, כאמור בסעיף 20(ג)(1).

באותו סעיף קטן, 20(ג)(2), מופיע גם הכלל של מחשבה פלילית מועברת, שעוסק במי שפגע באדם או בנכס אחר מזה שאליו כיוון.

מתי חשד שלא נבדק נחשב כידיעה?

החשד חייב להיות סובייקטיבי

נדרש שהחשד יתקיים במוחו של הנאשם בעת המעשה. אם לא היה לו חשד, הדוקטרינה אינה חלה, גם אם אדם סביר היה חושד. בית המשפט יכול להסיק את קיום החשד מהנסיבות, אבל השאלה היא תמיד מה חשב הנאשם עצמו.

הנאשם נמנע מלברר

החוק אינו דורש "התעלמות מכוונת" במובן של תכנון. די בכך שהאדם חשד ולא בדק. הסיבה לכך אינה משנה: חוסר רצון להשקיע מאמץ, פחד ממה שיתגלה, או תקווה ש"הכל יהיה בסדר". מי שחושד ואינו רוצה לברר, יכול פשוט לא לעשות את המעשה.

מה עוצמת החשד הנדרשת?

לשון הסעיף אינה קובעת רמת הסתברות מסוימת. היא מדברת על "חשד" שהתעורר בפועל, ולא על ידיעה או על סבירות גבוהה. עם זאת, ספק תיאורטי ורחוק אינו אותו דבר כמו חשד של ממש, והשאלה אם החשד היה מספיק נבחנת לפי נסיבות כל מקרה.

רק לגבי התנהגות ונסיבות

הסעיף חל על טיב ההתנהגות ועל קיום הנסיבות. הוא אינו חל על התוצאה. לגבי תוצאות יש כללים אחרים: כוונה, אדישות, קלות דעת, ו"הלכת הצפיות" שבסעיף 20(ב).

מה ההבדל בין עצימת העיניים לבין טעות בעובדות או רשלנות?

דוקטרינת עצימת העיניים חלה רק כשקיים חשד סובייקטיבי אמיתי, והאדם בוחר שלא לברר אותו. זאת בניגוד לטעות בעובדות, שבה אין חשד כלל, והאדם סבור בכנות שהמצב תקין. לפי סעיף 34יח, מי שטעה כך נושא באחריות רק כפי שהיה נושא בה אילו המצב היה כפי שדימה.

רשלנות היא מצב שלישי: לא היה חשד, אבל אדם מן היישוב היה חושד או מבין. עבירת מחשבה פלילית לא תתקיים ברשלנות. רק עבירה שהוגדרה כעבירת רשלנות מסתפקת בכך.

דוגמה טובה היא עבירות הרכוש הגנוב. קבלת נכס שהושג בפשע לפי סעיף 411 דורשת שהמקבל "יודע" שהנכס הושג בפשע, ולכן עצימת העיניים יכולה להספיק. לעומת זאת, בהחזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 נקבע בע"פ 5502/12 גולן נ' מדינת ישראל שהיסוד הנפשי הוא רשלנות. די בחשד סביר שהנכס גנוב, גם אם הנאשם עצמו לא חשד.

נחקרתם או הואשמתם בעבירה שבה נטען שידעתם או "עצמתם עיניים"? לייעוץ ובחינת הראיות לגבי המודעות שלכם, צרו קשר עם משרד עו"ד ציון אבנילוב.

איך זה נראה במקרים מעשיים?

  1. זריקה בלי הסכמה ברורה: רופא שואל מטופל אם הוא מסכים לזריקה ומקבל תשובה מעורפלת. הרופא מתלבט, לא מברר ומזריק. מתברר שהמטופל לא הסכים. מאחר שהרופא חשד שאין הסכמה ולא בירר, הוא עלול להיחשב כמי שידע, ולהיות מואשם בתקיפה, שהיא הפעלת כוח בלא הסכמה לפי סעיף 378.
  2. נעילת דלת: אדם נועל דלת של חדר שיש בו אדם אחר, כשהוא חושד שהדלת השנייה נעולה ולא בודק. אם אכן נעולה, הוא עלול להיחשב כמי שידע שהוא כולא אדם, לעניין כליאת שווא לפי סעיף 377.
  3. נכס במחיר חשוד: אדם רוכש מוצר יקר במחיר נמוך מאוד מגורם מפוקפק, חושד שהוא גנוב ונמנע מלשאול. אם התעורר בו חשד כזה, ייתכן שייחשב כמי שידע לעניין סעיף 411.
  4. מסמך שנראה מזויף: אדם מגיש מסמך רשמי כדי לקבל הטבה, למרות שחשד שהמסמך מזויף. סעיף 420 דורש שהמשתמש ידע שהמסמך מזויף, ועצימת העיניים יכולה למלא את הדרישה הזו.

האם הדוקטרינה חלה על כל עבירה?

לא. בעניין הר-שפי, שעסק בעבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262, קבע בית המשפט העליון שהסעיף הכללי נסוג מפני הסעיף המיוחד. בעבירה הזו נדרשת ידיעה ממשית שאדם אחר זומם לבצע פשע, וחשד אינו מספיק. ההרשעה באותו מקרה נשארה בעינה, משום שנקבע שהייתה ידיעה בפועל.

הנימוק היה שבעבירת מחדל, הדוקטרינה הייתה מחייבת אדם לחקור ולעקוב אחרי אחרים בכל פעם שחשד. בעבירות שבהן אדם פועל, ההיגיון פשוט יותר: מי שחושד יכול להימנע מהמעשה.

שאלה פתוחה נוספת היא מה קורה כשאי אפשר לברר את החשד, למשל כשהבירור דורש אמצעים שאינם זמינים. בספרות המשפטית יש גישה שלפיה הסעיף אינו חל במצב כזה, וגישה שלפיה הוא חל על כל חשד, ומי שאינו יכול לברר צריך להימנע מהמעשה.

איך מתגוננים מפני טענה של עצימת עיניים?

הנטל להוכיח את החשד ואת ההימנעות מבירור מוטל על התביעה, מעבר לספק סביר. ההגנה יכולה לטעון שלא התעורר חשד כלל, ושהנאשם סמך בכנות על מה שנאמר לו. היא יכולה גם להראות שהנאשם כן בירר, והבירור הסיר את החשד.

במקרים אחרים אפשר לטעון שהעבירה דורשת ידיעה ממשית, כמו בעניין הר-שפי. אפשר גם לטעון שהעבירה עוסקת בתוצאה ולא בנסיבה. לכל טענה כזו יש משמעות רק על בסיס חומר הראיות בתיק, ולכן חשוב לבחון אותו מוקדם.

לנוסח המלא של הסעיפים: חוק העונשין באתר נבו.

שאלות נפוצות על עצימת עיניים

האם עצימת עיניים שווה לידיעה?

לעניין המשפטי, כן. לפי סעיף 20(ג)(1), מי שחשד בהתנהגות או בנסיבה ונמנע מלברר, נחשב כמי שהיה מודע להן. התוצאה המעשית היא שאפשר להרשיע אותו בעבירה שדורשת מחשבה פלילית.

מה אם לא חשדתי, אבל כל אחד אחר היה חושד?

במקרה כזה הדוקטרינה אינה חלה, כי החשד צריך להתקיים אצלך בפועל. עם זאת, בית המשפט רשאי להסיק מהנסיבות שבכל זאת חשדת. בעבירות רשלנות, כמו החזקת נכס חשוד, די בכך שאדם סביר היה חושד.

האם זה משנה למה לא בדקתי?

לא. החוק אינו מבחין בין מי שלא בדק מעצלות, מפחד או מתוך תקווה שהכל תקין. מה שקובע הוא שהיה חשד ולא היה בירור.

האם בדיקה חלקית מספיקה כדי להסיר את החשד?

זה תלוי בנסיבות. בדיקה שאמורה להסיר את החשד היא בדיקה של ממש. שאלה סתמית שתשובתה ברור שאינה אמינה עלולה שלא להספיק.

האם הדוקטרינה חלה על תוצאות המעשה?

לא. סעיף 20(ג)(1) מדבר רק על טיב ההתנהגות ועל הנסיבות. לגבי תוצאות נבחנים כוונה, פזיזות ו"הלכת הצפיות".

מה חשוב לזכור?

הדוקטרינה נועדה למנוע מאדם לבחור באי-ידיעה כדי להתחמק מאחריות. היא דורשת חשד אמיתי אצל הנאשם עצמו והימנעות מבירור, ואינה חלה על כל עבירה. השאלה מה חשד הנאשם ומה עשה עם החשד היא לעיתים קרובות שאלת המפתח בתיק.

לייעוץ בתיק פלילי ובחינת טענות ההגנה לגבי היסוד הנפשי, צרו קשר עם משרד עו"ד ציון אבנילוב.

תפריט נגישות